ביקורות אלבומים
James brown - the payback [2002]
לפי שנה ויום ג'יימס בראון מת. הקטע הוא שכשאני שומעת את הקול שלו הוא נשמע כל כך חי שמדי פעם אני מסובבת את הראש קלות הצידה כדי לבדוק אם הוא במקרה מאחורי, קפץ לביקור. בפעם האחרונה שבדקתי (בערך לפני שנייה) הוא לא היה, אבל הרוח שלו כן, וככה זה יהיה תמיד.
הרוח שלו תחיה דרך המוזיקה שלו. הרוח שלו תשמח אותי, תרגש אותי כמו שקול ומקצב של אף אחד לא יכול. התחינות, התפילות, החיוך, קביעת העובדות, הריקודים, הצרחות, הטירוף, שיגעון החושים שהוא יכול להכניס אותי אליו. כל זה יישאר בי תמיד. הקול שלו צף באחורה של הראש שלי כשאני צריכה מישהו שירים לי את המצב רוח או פשוט כשאני שמחה מטבעי והוא פשוט מוסיף תבלינים. אני לא צריכה לשמוע את הדיסק שלו, אני פשוט שומעת אותו.
היה לי מאוד קשה לבחור על איזה אלבום לכתוב. האלבומים המוקדמים שלו מרגשים אותי ומחזירים אותי לסרט שחור לבן, שמגולל את סיפורם של זוג צעיר שאוהב וכל הבלגן שמסביב לזה, עם סוף מתוק וטוב כמובן. כאן הוא ביטא ויצר את הנשמה שלו ולקח את הסול למקום שממנו אין חזרה. לקראת סוף שנות ה- 60' הוא המציא את ה- Funk והכניס חיים וגרוב וקצב לכל מה שהוא נגע בו. התשוקה שלו קשה לתיאור במילים אבל הקול שלו והנוכחות שלו פשוט מחזירים אותי לחיים וצובעים אותם בצבע של כוח ועוצמה, אם יש כזה דבר, בצבע של שמחה שאין לה סיבה וזה מה שהופך אותה להכי אמיתית ולכזאת שלא מסתיימת.
ה- Payback של בראון יצא בשנת 73' ולמעשה חותם את הגדולה של אדם אחד, אדם עם חזון ומרץ פנימי שחייב להתפרץ. היו לו כמה יציאות אח"כ, אבל ה- Payback הוא אלבום מלא בבראון האמיתי, משוחרר, הסגנון שלו ולא שום דבר אחר. אז נכון שהוא לא עשה את זה לבד והנגנים שליוו אותו סבלו לא מעט מההערצה העצמית שלו, אבל איפשהו נראה לי שהיה קל לסלוח לו. היה לו חזון והוא פשוט רצה להגשים אותו.
האלבום כולו מפוצץ בעוצמה של בראון. במנהיגות שבו, ביצירתיות הבלתי נגמרת שנוזלת מכל צליל, בעומק שבו, בחמלה שבו, בסליחה שלו לעצמו, בחולשות שלו. בראון עומד בראש כמו תמיד ונותן show בלתי נשכח. קטעים ארוכים ומשוחררים, שמשחררים אותי.
אני לא יודעת מה היה חלום הילדות של בראון אבל נראה לי שהוא הגשים אותו. הכוח שלו והאמת שבו כשהוא שר יוצרת בי קנאה. קנאה כלפי אדם שלא שכח את הילד שבו, נתן לו יד כנער, כבחור ואח"כ כגבר ופשוט עשה את מה שהוא הכי אוהב לעשות, לשיר מהנשמה שלו על הנשמה שלו. השירים שלו קרובים אליו כי הוא עושה את מה שהוא מאמין בו. הוא לא עמד מבחוץ והמציא נוסחא מצליחה, הוא עשה את מה שהוא היה חייב נפשית לעשות והצליח.
ה- Payback לוקח אותי למסע ארוך ושולח אותי לנבור בעצמי, לנסות להיזכר מה היה חלום הילדות שלי, מה הכי אהבתי, מה היה החזון שלי. המוזיקה והקול של בראון נכנסים לי היישר ללב, מכאיבים ומרפאים, ממלאים אותי. אח"כ הם עוברים לזיכרון. אני מנסה להיזכר איפה עזבתי את אותה היד של ילדה שהיו לה חלומות, שלא היו לה חסימות, שהייתה בוגרת אבל לא עצורה, שהייתה אמיתי ומנסה להגיד לי כל הזמן, מבפנים, פשוט קחי אותי.
ג'יימס בראון וה- Payback שלו נותנים לי אומץ, mind power ותשוקה עזה להוציא החוצה אמת שבחרתי לשכוח.
.
.
את הפסקול לסרט "עיר האלוהים" שמעתי הרבה לפני שראיתי את הסרט. ככה יצא. כן ככה יצא. אין ספק שעיר האלוהים הוא אחד הסרטים המשובחים שראיתי, החל בתסריט, בעלילה ובמסר, וכלה בזוויות הצילום והמשחק המצוין. אבל המוסיקה, אוי המוסיקה. היא בלתי נפרדת ממנו. הסרט היה לא שלם, פחות עוצמתי, המסר, העלילה, הטקסט, המשחק, הכל היה אחר, לא שלם, חסר. זה לא שבדקתי את העניין, אבל ברור לי שאם הייתי איכשהו מצליחה לראות את הסרט עם פסקול אחר, לא משנה איזה, או אם אני מנסה לדמיין את הסרט עם פסקול אחר (שזה בלתי אפשרי בעליל), ברור לי כשמש שהסרט לא היה אותו הסרט. הבחירה המדוקדקת של הקטעים הנפלאים, העמוקים, המלאים בצלילים, עוטפים, אחד אחד, שנכתבו דרך אגב במיוחד בשביל הסרט. לא תוכלו להאזין להם באף מקום אחר
אז כמו שכבר אמרתי, את הסרט ראיתי רק אחרי, אבל גם זה לא נכון בדיוק, כי כן ראיתי אותו, בדמיון. לפני, דרך המוסיקה, הצלילים, הקצב, הגרוב, העומק, המרחב, הרגש, האינטנסיביות, המילים בפורטוגזית שגם אם אני לא מבינה את משמעותן ברור לי מה הם משתוקקים לומר. פסקול טוב הוא כמו ספר משובח וכמו סרט איכותי שמבוסס על אותו הספר גם יחד, תלוי עם מה התחלנו. מצד אחד, הוא שולח לעולם של דמיון ויצירה, פרשנות מבית הקורא/המאזין, מרחב ללא גבולות. מצד שני, הניסיון להמחיש אותם אח"כ לעולם ויזואלי יכול להראות זוויות שלא דמיינו, משהו מספק כל כך שלא רוצים לקלקל
.
City Of God- Original Soundtrack [2002]
.
Erykah Badu- Baduizm (1997)
אלבום הבכורה של אמן כשמו כן הוא. הוא האלבום הבכור שיצא מחלציו, הרחיב אותם לראשונה כדי למצוא את מקומו בעולם האור והמציאות. הוא אלבום שנעשה מתוך תמימות אמיתית, שהוא יצליח כי הוא טוב, כי הוא שלי, כי אני יצרתי אותו ראשונה. הוא יצליח גם אם לא יענה על דרישות מסחריות כאלה או אחרות. הוא האלבום שיצא לגלות מבלי שום ניסיון מר או מתוק מה קורה שם? מי אני?
מה אני שרה ולאן אני שייכת?
כל הניסיונות האפשריים נעשים עליו כי לא יודעים. לא יודעים אם ככה זה טוב או דווקא להיפך, אז פשוט מנסים ולומדים תוך כדי ולעיתים רק אחרי שטועים בגדול, מבינים שלהבא נעשה אחרת. הוא האלבום שמכיל בתוכו אמת וצלקת השזורות אחת בתוך השנייה. אמת שחייבת להשתחרר ומצלקת אותו תוך כדי הניסיון לגלות ולבנות לעצמו זהות, מלבד העובדה שהוא שלי.
אלבום שמלווה בחששות תמידיות מהלא נודע, לטוב ולרע.
Baduizm של אריקה באדו הוא אלבום הבכורה של אישה צעירה, מאמינה, חזקה, יפה ונועזת, שמנסה לגלות בעצמה, תוך כדי חבלי הלידה ואחריהם, מי היא? זה לא שאין לה מושג. היא יודעת בדיוק, אך היא מבקשת לאשר את חוויות החיים שלה לעצמה.
מחברת אחד ועוד אחד ובונה דמות ששוברת את המסכה ויוצאת החוצה.
אפשר לנסות לקטלג את האלבום כמו שכשתינוק נולד יש ויכוח למי הוא דומה יותר, אבל זה די מיותר, כי אדם באשר הוא קיים רק אחד מסוגו.
כשהיא שרה זה נדמה כאילו ללא כל מאמץ היא מוציאה קולות כל כך עמוקים ונקיים. היא בטוחה בקול שלה ועדיין מנסה לחוש את הגוונים שלו, את הכוחות המיוחדים רק לה, את הקפיצה ממילה למילה מבלי לקחת אוויר. עצירות פתאומיות, בקאט שנשמע הכי שלם. היא כאילו בוחנת את עצמה וכל פעם מצליחה וככה מדרבנת את עצמה להמשיך. ועם כל המבחנים היא עדיין נשמעת הכי טבעית, הכי באדו שהיא יכולה. המבחן הוא רק האמצעי שמטרתו לחזק אותה בזהות שהיא מגלה, יחד איתנו, בין צליל לצליל, בין צחוק לישירות, בין אושר לחוסר הבנה, ולהמשיך להרחיב את חלציה, עד שהוא בחוץ.
היא לא חוגגת איזשהו נושא באלבום, היא לוקחת משפטים שמייצגים תהליך מחשבתי ורגשי שעברה וחוגגת את המסקנות הסופיות והזמניות שלה סביב שיר, שיר שרובו קולה ומקצתו צלילים מלווים, שעוטפים וממשחררים אותה גם יחד. "אתה צריך להרים את האפרו שלך אבא, כי הוא שטוח בצד אחד" , "לפעמים אני לא אוהבת אותך יותר, לפעמים אני מאוהבת בך או "איך אנחנו יכולים לעשות אהבה כשאתה לא אוהב אותי".
כל כך פשוט וכל כך נכון. אלבום שכולו רגש של רוך וחום ותהיות. אלבום חי במובן שאפשר לשמוע אותו ולהרגיש, לחוות, מבלי להסביר מה בדיוק
מעניין שבאותה שנה שילדה באדו את אלבום הבכורה שלה, ילדה גם את בנה הבכור
[1974] Shuggie Otis- Inspiration Information
תמימות היא אחת התכונות שקשה לשמור עליהן בעולם שלנו. בעולם שלנו אדם תמים מזוהה עם תכונות כמו טיפשות, פראייריות. אדם תמים הוא איזה מן טמבל שחי בבועה וכולם יכולים לעבוד עליו. טוב זה מה שהם חושבים, הם שבחרו לקחת את התמימות ולדרוך עליה, לרמוס אותה עד שהיא הופכת לחוסר. מה שהם לא יודעים, או אולי מעדיפים לא לדעת ולשכוח, זה שאדם תמים הוא תמים במודע, מתוך בחירה אישית חכמה לחיות אחרת, לחיות באמת שלי, להאמין, לא לעשות משהו כדי להרוויח, לא להתעסק עם למה אני עושה את זה אלא פשוט לעשות. לא לעשות כי צריך אלא כי אני רוצה. הבחירה בתמימות פותחת את עולם האפשרויות של הבוחר למרחבים אינסופיים שמתחילים בקצה של תמימות ומסתיימים איפה שהם אמורים, ללא כל כפייה או השפעה. הבחירה בחוסר תמימות היא בחירה מסרסת, היא בחירה שכופה על עצמך לא לבחור אלא לעשות כי צריך. זו בחירה שמתחילה בצריך ומסתיימת איפה שהוחלט מראש שהיא תסתיים, כי ככה צריך.
אני לא מכירה את Shuggir Otis באופן אישי אבל אני בטוחה שהוא תמים. הוא מנגן ושר בצלילים אינסופיים, משוחררים שהקדימו את זמנם ולו רק בשל העובדה שהתחילו בקצה של אני רוצה, ומי ידע איפה זה יסתיים. אלבום שלא התאהבתי בו בפעם הראשונה, והוא מבחינתו המשיך להתנגן בתמימות עד שנפתח שער, שער שהרוצה נכנס והצריך יוצא, ולו רק לשעה קלה. האלבום Inspiration Information אפילו לא מסתיים. בתוך השירים ובינם שורר מרחב אינסופי של בחירות, של רגש טבעי ותמים, של אהבה, של אמונה, של התחלה חדשה וסוף שעומד להתחיל שוב. המוזיקה והמקצבים המיוחדים, הגיטרה ששולטת בעולמו נוגעת עמוק עמוק, גם שהצליל מסתיים הוא לא נגמר, הוא חי וממשיך להדהד אפילו שכבר הגיע השקט בין השירים, אותו שקט שנועד להבהיר כי השיר הסתיים ועכשיו מגיע השיר שאחריו באלבום. אותו שקט מלא בצלילים דמיוניים שכל פעם לוקחים אותי לחלומות אחרים בהקיץ. חלומות תמימים שאין להם שום סיבה, הם פשוט צפים כי אני רוצה.
Shuggie Otis הוא גאון. הוא מנגן על כל הכלים ללא יוצא מן הכלל וכל צליל מושך ושואב אותי עמוק יותר למרחב הבחירות שלי. צליל שכל פעם אני מתאהבת בו מחדש אחרת. לרגע אני שוכחת לחשוב, אני פשוט מרגישה. מרגישה חום ומתיקות ותום ומן שלווה פנימית סתם כי אוטיס פתאום שר על שמש ועל נסיעה פתאומית, ללא סיבה. או שהוא בבלוז ועדיין בין אקורד לאקורד ניצוץ של שמחה וכוח ואנרגיה חיובית שיושבת בתוכו גם כשהוא עצוב. פתאום נהיה לי חם אפילו שבחוץ קר וגשום.
האלבום מוחק כל הגיון אנושי, שהיום מושתת על המון "צריך", צריך שכל כך שנאנו לשמוע בתור ילדים ואולי גם היום.
[2003] Michael Franti- Songs from the Front Porch
כשמישהו מזמין אותך למרפסת הבית שלו, זה לא כמו כשהוא מזמין אותך לסלון הביתי שלו. מרפסת היא מרחב אחר, היא לא בדיוק חלק מפנים הבית אבל היא גם לא בדיוק מחוץ לבית. אפשר להבין ממנה, או לפחות לנסות, מי הבן אדם שחי בפנים, בתוך הבית. אילו תמונות תלויות על הקירות שלו, מה הצבע שלהם, מה האווירה בפנים, או כל ניסיון דמיוני אחר. כשמישהו שותה איתך קפה של הדקות שלפני הערב במרפסת הוא גם לפעמים מזמין אותך למקום שמחבר בין הבית שלו לטבע, לשמים, לאוויר, לקרקע,
כמה דקות של שקט מהבתוך, יציאה לרגע מעצמך כדי להתבונן על עצמך מבחוץ, להסתכל מהחלון ולראות את הבית מבחוץ, מהמקום הכי קרוב. המרפסת יכולה להיות המקום שמאפשר לך לסדר לרגע את המחשבות, לקחת נשימה ארוכה, לעוף, ויחד עם זאת להרגיש הכי בטוח שאפשר, להרגיש בבית.
Songs from the Front Porch של מייקל פרנטי הוא אלבום יפהפה. פרנטי מציע שלווה, רכות, ישירות, מסרים חברתיים רלבנטיים והמון אינטימיות. המחשבות שלו עפות יחד עם אדי הקפה וכל לגימה מכניסה אותם חזרה לריאות, לבטן. המילים שלו יפות ורכות כל כך, הקול שלו ממכר ושקט, בטוח, נוכח. פרנטי מבחינתי מצליח להוכיח באלבום שלא צריך להרים את הקול כדי להעביר תחושה, מספיק להיות אתה. הוא מצליח להעביר את התוכן בצורה הכי ישירה שיש, אחרי שהמחסומים הורדו, הערב עומד לרדת, השקט מתקרב, פרנטי מפגיון אנושיות, פגיעות ומוציא למרפסת את החולשות שלו, עצב ושמחה מתערבבים להם מתלאות היום.
הקטע האהוב עלי באלבום, Stay Human, יפהפה ורך כמו שאר האלבום אבל יש בו משהו כל כך שואב, פרנטי פגיע ודואב, קולו צרוד יותר, משתף בתחושת הבדידות שלו כשרק גיטרה מלווה וממלאת אותו, מתוודה על אנושיותו ואומר תודה, משתוקק לשמוע את קולות העיר, לשתף חבר ושכן כי לכל פרח יש זכות לפרוח, כל האנשים המוזרים יוצרים את היופי בעולם, לזרוק החוצה את האנרגיות השליליות, להקשיב לדאלי לאמה או לפחות לאמא, תישארו אנושיים. כל כך פשוט, קצר ונכון.
לא פחות יפה ממנו הוא Oh My God, פרנטי לא כועס, אחרי שכמעט לגם את כל הקפה, במנוחה, הוא מוציא החוצה את כל מה שיש לו לומר על המצב במדינה, על התקשורת, על העוני, על הגזענות, מדבר לאלוהים. הוא כבר לא כועס הוא מודע וברור, כשיוצאים לקפה במרפסת, צריך מתישהו לחזור, זה צריך להיות פשוט, קצר ונכון, כדי שתוכל להיכנס חזרה הביתה בלי האנרגיות השליליות שזרקת ועם המון אוויר.
[1973] Herbie Hancock- Head Hunters
לטאה הולכת לאיטה על האדמה, מסביבה עצים ומיני מעופפים. הדרך נפתחת לאט לאט והירוק הופך פחות סבוך. היא שמחה, כך מבשרת החצוצרה הנעימה. הכל פשוט. הרמוניה של צלילים גבוהים ונמוכים. שלוש וחצי דקות של טיול ביער, יכולות להעביר את התחושה שאתם ממש מכירים אותה, את הלטאה. את התנועות העגולות והלא מאיימות שלה, את החיוך שעל פניה ככל שהיא מתקרבת ליעד, את גופה הקטן וחדור המטרה, אפילו שלטאה
.נחשבת למשהו דוחה ומגעיל
המוסיקה שברקע הולכת לאט לאט קדימה, כמו הלטאה, ג'אז- פאנק, לא מאיים, שלוקח למקום של אמון. אפשר לסמוך על הלטאה, אפשר אפילו לתת לה שם. ואז, אתם קולטים שהיעד הוא אתם. המוח, המיינד, התודעה שלכם. הבס והגבוהים הופכים חודרים יותר, כמו מחט חדה במיוחד, כזאת שלא מכאיבה. כזאת שחושפת שכבות מהמוח העליון, מהאונות. כאילו שהלטאה מלקקת לכם את הראש לעומק. הגיטרה החשמלית נשמעת כאילו היא משפשפת לכם איזה חלק בראש. מה שמדהים, בארבעת דקות השפשוף,
.הסילוק והניקוי שהלטאה עושה, זה שהכול בהרמוניה. מעין צורם נעים
הלטאה לא רעה. היא לא עבדה עלי שאני אסמוך עליה. המטרה שלה טובה. היא מכינה את השטח. מפנה את כל התגובות והאינסטינקטים המיותרים והלא טבעיים שצברנו במשך השנים, כדי לתת למוסיקה לחדור באמת
. התופים עובדים במרץ של כמעט דקה, ניקוי גס וכלל
אחרי שמונה וחצי דקות, מתחילה הרגיעה. ג'אז של תופים, פסנתר ובס, רגוע ונעים. נכנס בקלות עמוק עמוק. תחושת קלילות, אווריריות, זרימה ללא מחסומים. הזיה טבעית. הרמוניה בין כלים שהופכת לקצב מהיר יותר ויותר עד לשיא. ואז חוזרים לבס של ההתחלה. הפעם הוא יותר מורגש, החצוצרה שמצטרפת גם עמוקה יותר, כי היא יכולה. חגיגה בראש, בכל פינה ופינה
,עד שמתפייד. ציד ראשים של 15 ומשהו דקות.
כל האזור נורא רגיש אחרי שהלטאה יצאה. במקום לעזוב את המקום, משחקים עם העצבים וכלי הדם, עם המחשבות, והכל עם צלילים גבוהים של חליל,
.ואח"כ חצוצרה, מיתרי גיטרה מתוחים במיוחד
רופא שיניים שמבצע טיפול שורש מבקש אחרי הטיפול לא להתעסק עם האזור כי זה כואב. פה זה הפוך. הראש שלכם הוא אבטיח רך ונעים, שככל שנכנסים יותר לבפנים יותר רך, טעים, נעים ועסיסי. תופים וחצוצרה
.שמתפקדים ככפית חסרת מעצורים
הראש שלכם כמו פלסטלינה בידיכם. שוב הרמוניה בין תופים חלשים לגבוהים שמשאירים הד של כמה שניות. נכנסים עוד יותר בפנים. לא צריך 8 וחצי דקות, מספיקה דקה או שתיים. ג'אז נעים שמתחיל נעים ואז מתפרע. הוא יכול להשתולל חופשי בפנים. וככל שנהיה יותר מהיר ההרמוניה בולטת יותר. ממש טראנס של צלילים שמרגישים בבית. הגיטרה והחצוצרה כל כך גבוהות וחודרות שבאיזשהו שלב אפשר לדמיין את דפנות הראש שלכם מתרחבות, כדי להכיל את הכל ולא לפספס כלום. בחיים לא שמעתם שילוב מושלם כזה של מיתרי גיטרה חשמלית על פסנתר
.כשהתופים ממסגרים את הכל
דופק הלב רגיל. בס וחצוצרה עם צליל נמוך, חליל רגוע, תופים שמשליטים סדר, מעין מארש קבוע. צלילי סינטיסייזר שונים ומשונים נשמעים מדי פעם, הסדר נשמר. הידיים רפויות, הגוף נח. פסנתר מרחף, מיתרים נזרקים באוויר. כל צליל משאיר חותם ונעלם. מספיקה לו שנייה
.או אפילו פחות והוא כבר בפנים, בכל הגוף
Headhuntersשוב דופק. הגוף עמד במשימה. ההרמוניה המושלמת בין הנקוק ל
מצליחה לקחת אדם דרוך ומודרני, שמונע מתגובת הסביבה,
,מתכון מוצלח של כמעט 42 דקות לאדם שמתבונן בעצמו ומרגיש
.את המוסיקה עד הסוף
לאחרונה יצא לי לחשוב לא מעט על הילדות שלי, על השנים שעברו עד עכשיו, על המסלול שעברתי. תקופת החגים והעובדה שעוד חודשיים אני מחליפה קידומת ל- 3, עשו ביחד אפקט של עצירה, מחשבה, הערכה אחרת של הדברים שבחיים, התנקות, שטיפה והתחלה מחדש. חשבתי על הרבה דברים שיריעה זו קצרה מלפרט אבל בין היתר חשבתי על זה, וזאת לא מחשבה חדשה כמובן, אבל מזווית אחרת. חשבתי ככה לעומק על הקשר שיש לי למוסיקה מגיל קטן. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתה מוסיקה בבית, מכל מיני סוגים ומינים, מכל מיני מלכים ומלכות, מזוהר, לאום כולת'ום ועד אלביס והגששים. כבר מגיל 5 או 6 המשפחה הקרובה הפנימה את העניין והייתי מקבלת ליום ההולדת שלי קלטות של הזמרים/ות שהערצתי. בגיל 9 (שנת 89') כבר היו לנו כבלים בבית, ואז נחשפתי לעולם המופלא של M.T.V – קליפים, צבעים, שלל סגנונות, מידע אינפורמטיבי ומה לא. חשבתי על זה שהיכולת שלי להיחשף למוסיקה הייתה מוגבלת לטלוויזיה, רדיו ובעיקר למשפחה. למדתי המון על מוסיקה דרך אבי, אימי ואחי הגדול, ולפעמים דרכם גם למדתי מה אני לא אוהבת. השנים עברו להן, ולפני 5 שנים הגעתי לקול הקמפוס. לקח לי שנה רק להתחיל לשמוע ולהבין מה אני אוהבת וזה בשילוב של המון עזרה והכוונה מבחוץ. היה קשה לי עד לא מזמן להגיד בדיוק מה אני אוהבת וכנראה שלאנשים סביבי זה היה ברור יותר. כשהייתי שומעת מה אני אוהבת ישר הרגשתי את זה אבל משום מה לקח לי המון זמן להגיע לדברים שאני באמת אוהבת. תמיד הסתכלתי על אנשים מסביבי נניח כמו אחי ומבחוץ זה היה נראה
.כאילו ברור לו כשמש מה הוא אוהב ואיך למצוא את זה
האלבום של קותימאן הגיע לאוזניי במלואו לפני שנתיים וחצי. לפני כן שמעתי שני שירים כסינגלים וכבר הרגשתי שמתבשל פה משהו אחר, משהו גדול, משהו שמבין מוסיקה. כל פעם ששמעתי את האלבום, ושמעתי אותו המון ותמיד מההתחלה עד לסוף, כיצירה אחת שלמה, היה קשה לי יותר לכתוב עליו, על מה אני מרגישה שאני שומעת אותו, שהצלילים שלו עוטפים אותי. מה שכן, מהרגע שהוא אצלי, אני יודעת שהוא אחד מהאלבומים האהובים עלי. אחד מהאלבומים שהשפיעו עלי. כשהבאתי את האלבום הביתה ועידן, בעלי, שמע את האלבום הוא נתפס ישר. העניין הזה ישר העלה אצלי מחשבות נוספות כי אני מחוברת ל פ'אנק ועידן מחובר לטראנס.
לפני שבועיים ככה, תוך כדי המחשבות האינסופיות שמציפות אותי, הבנתי למה. למה הוא השפיע עלי ככה ולמה זה אלבום שאני ועידן יכולים להתענג עליו ביחד. בשנה וחצי האחרונות אני נמצאת בשלב אחר מבחינת המוסיקה. אני פתוחה ליותר סגנונות מבעבר, האוזן שלי שומעת אנרגיות, אווירה ופחות קטגוריות ברורות ומובחנות. בשנה וחצי האחרונות אני בוחרת את האלבומים שלי ומגיעה אליהם בין היתר דרך אנשים, שכל אחד מהם מוסיקאי בדרכו. אנשים שאני פוגשת סתם בדרך, חברים, משפחה. אני יכולה להגיד שבהתבוננות ובעשייה שלי בכלל ובמוסיקה בפרט הבחירות שלי מזוקקות,
.מכוונות דרך אינטואיציה ורגש והבנה של מה מתאים לי ונכון לי ומה לא
אז איך קותימאן, או בשמו המלא אופיר קותיאל נכנס כאן לתמונה? האלבום שלו, כל קטע בנפרד והקטעים כמקשה אחת מייצרים מרחב שמעט מאוד מוסיקאים מגיעים אליו. קותימאן הוא גאון בן 27, מה שאומר שהוא יצר וברא את האלבום כשהיה רק בן 24 או אולי קצת פחות. מידע אישי אני יודעת שהוא לא שמע המון מוסיקה בחייו לפני שילד את האלבום, ועדיין הוא בין המעטים שאני מכירה שהצליח להבין באמת שמוסיקה זו אנרגיה. מוסיקה וצלילים זה הכל, והכל קשור בהכל ומחובר בצורה שלא ניתנת להפרדה והתפקיד שלנו זה לגלות את אותם החיבורים היפים והטבעיים, לפצח את החיבורים בין הגרוב, לנשמה, לג'אז, לפסיכדליה, לאפריקה, לאלקטרוניקה ל.... קותי הצליח להבין שטראנס או פ'אנק הם לא סגנונות ברורים, כל הסגנונות הם בעצם תחושה,
.וויב, רגש, מים
האלבום של קותי, כמו אלבומים אחרים ששמעתי בתקופה זו, וכבר כתבתי עליהם בכתבות אחרות, שינה לי את התפיסה לגבי מוסיקה. זה אלבום שהצליח לפתוח לי את האוזניים ולשלוח אותי לשמוע סגנונות שהייתי סגורה אליהם לפני כן אחרת. אלבום שהוריד מחסומים והסיר "גזענות" כלפי צלילים לא מוכרים וחדשים. אלבום שמבין איך הכל מתחבר עם הכל וזורם. אלבום שמבין איך הכל מתחבר עם הכל וזורם.אלבום שליווה אותי בשלבי הלפני וההכנה לקבל מוסיקה כשלם, להכיל את המורכבות שבה
.ולא לפחד לתת לדברים להתערבב, יחד עם הרגשות שלי
[2007] Kutiman- kutiman
